אחד הדברים המאפיינים ספורט נכים, במרבית הענפים שלו, הוא סיווג התחרויות בהתאם לאופי המגבלות של הספורטאים השונים. מטרתו של הסיווג הזה היא ליצור שוויון כלשהו בין המתחרים בענף, מה שמכריח גם אותי, כצלם, להתייחס לכך. לאחר התחרות הסתכלתי על הצילומים שלי על המחשב, ובחנתי את ההחלטות הצילומיות שלי: מהיכן הן נובעות? מה אני רוצה לומר בצילומים?
בתחומי ספורט מסויימים, כמו רוגבי או כדורסל על כסאות גלגלים, אין בחירה. כל המתחרים משחקים כאשר הם על כסאות גלגלים, וקשה שלא לראות את זה בצילומים. משום כך, הצורך באיפיון הצילום כספורט נכים בכלל לא עולה. בתחומי הספורט האלה אתה מצלם ספורט, ובמקרה, וכנראה שלא במקרה, הספורטאים מצולמים ונראים כשהם על כסאות גלגלים. היות שכך, החלק הזה שבסיפור הצילומי הוא מובן מאליו. אלא שבתחומים אחרים, כמו שחייה או בדמינטון – מגבלותיהם של מתחרים רבים שאינם מתנייעים או מתחרים בכסאות גלגלים, אינן בולטות לעין בעת תנועתם.
בדיעבד, כשישבתי מול הצילומים שלי על המחשב, לא יכולתי שלא להבחין ששמתי דגש על צילומי הספורטאים שהתחרו כשהם בכסאות גלגלים. המסקנה שלי היא שעסקתי, בעת הצילום, לא רק בצילום ספורט ובצילום ספורטאים, אלא גם בצילום ‘ספורט נכים’. כלומר, חיפשתי בצילומים שלי את מה שמאפיין בדמינטון של ספורטאים עם מגבלות פיזיות. אני יכול להבין את הצורך הזה במקרה שאני צלם חדשות, כי אז אני אמור בצילום או שניים להעביר לצופים, כמסר חשוב וערכי, את המסר: ‘כאן היה ספורט נכים’. אם אפשר – רצוי מאד לספר בו גם סיפור אישי או סיפור חינוכי. בניגוד מסויים לכך, כצלם וכאמן שבא לספר את הסיפור האישי שלו ואת תחושותיו בעת הצילומים, אז גם אם אני לא יכול להיות משוחרר לחלוטין מהכותרת של ‘ספורט נכים’, אני הרבה פחות מחוייב לה.
אלא שבדיוק כפי שכך הדבר עבור כל ספורטאי, נכה או בריא, כך גם לגביהם – מה שצריך להגיע לידי ביטוי בצילום הוא לא רק, או לא בהכרח, הוירטואוזיות הספורטיבית שלהם. ביצירה הצילומית, האישיות של הספורטאי או הספורטאית (למעלה: טלי דהן) היא זו שצריכה להיות לנגד עיניו של הצלם, ולא הניראות של הנכות שלהם. דברים שאני לומד תוך כדי עבודה.
צילומים מעולים! כל הכבוד
תודה רבה רבה, נתי!
צילומים יפים מאוד, בתור צלם אופנה שצילמתי לא מעט ארועים של ספורט נכים בעולם אני נהנה לראות את התמונות, עלה והצלח.
תודה רבה משה! מעריך מאד את תגובתך.