סוף דצמבר, סוף 2021, טורניר בדמינטון בבית הלוחם. לאחר יום הצילומים הזה חזרתי לשאול את השאלה ששאלתי את עצמי בפוסט הקודם: איך לצלם ספורט נכים?

אחד הדברים המאפיינים ספורט נכים, במרבית הענפים שלו, הוא סיווג התחרויות בהתאם לאופי המגבלות של הספורטאים השונים. מטרתו של הסיווג הזה היא ליצור שוויון כלשהו בין המתחרים בענף, מה שמכריח גם אותי, כצלם, להתייחס לכך. לאחר התחרות הסתכלתי על הצילומים שלי על המחשב, ובחנתי את ההחלטות הצילומיות שלי: מהיכן הן נובעות? מה אני רוצה לומר בצילומים?

באופן טבעי, כצלם, אתה (כלומר, אני…) מחפש איפיון מסויים למשימה כמו זו. הכותרת הטבעית ביותר היא ‘צילום ספורט נכים’, ומה גלוי יותר לעין כ’ספורט נכים’ מאשר ספורטאים על כסאות גלגלים?

בתחומי ספורט מסויימים, כמו רוגבי או כדורסל על כסאות גלגלים, אין בחירה. כל המתחרים משחקים כאשר הם על כסאות גלגלים, וקשה שלא לראות את זה בצילומים. משום כך, הצורך באיפיון הצילום כספורט נכים בכלל לא עולה. בתחומי הספורט האלה אתה מצלם ספורט, ובמקרה, וכנראה שלא במקרה, הספורטאים מצולמים ונראים כשהם על כסאות גלגלים. היות שכך, החלק הזה שבסיפור הצילומי הוא מובן מאליו. אלא שבתחומים אחרים, כמו שחייה או בדמינטון – מגבלותיהם של מתחרים רבים שאינם מתנייעים או מתחרים בכסאות גלגלים, אינן בולטות לעין בעת תנועתם.

קשה עוד יותר לראות אותן בתמונת סטילס קפואה. האם, כדי להצביע על העובדה שאני מצלם ספורט נכים, אני צריך לחפש את הרגע שבו הנכות של המתחרים ניכרת? המחשבה על כך לא עושה לי טוב.

בדיעבד, כשישבתי מול הצילומים שלי על המחשב, לא יכולתי שלא להבחין ששמתי דגש על צילומי הספורטאים שהתחרו כשהם בכסאות גלגלים. המסקנה שלי היא שעסקתי, בעת הצילום, לא רק בצילום ספורט ובצילום ספורטאים, אלא גם בצילום ‘ספורט נכים’. כלומר, חיפשתי בצילומים שלי את מה שמאפיין בדמינטון של ספורטאים עם מגבלות פיזיות. אני יכול להבין את הצורך הזה במקרה שאני צלם חדשות, כי אז אני אמור בצילום או שניים להעביר לצופים, כמסר חשוב וערכי, את המסר: ‘כאן היה ספורט נכים’. אם אפשר – רצוי מאד לספר בו גם סיפור אישי או סיפור חינוכי. בניגוד מסויים לכך, כצלם וכאמן שבא לספר את הסיפור האישי שלו ואת תחושותיו בעת הצילומים, אז גם אם אני לא יכול להיות משוחרר לחלוטין מהכותרת של ‘ספורט נכים’, אני הרבה פחות  מחוייב לה.

סידרת הצילומים שאני מציג כאן היא תחילת דרכי בצילום ספורט תחרותי של נכים. היא מספרת את הסיפור המיוחד של ספורט הבדמינטון על כסאות גלגלים, על התנועות המיוחדות שתראו רק בו ולא באף תחרות בדמינטון אחרת, ועל מחוות עדינות, כמו זו של כדור הנוצה שאיתי מלכה מניח על המחבט של טלי ברקוביץ.

אלא שבנוסף לכך, הסידרה הזו מספרת גם את סדרי העדיפות שלי בעת הצילום, שאני לא מסתיר אותם. גם הם חלק מהסיפור שלי.

בסידרה חבוי רמז להתבוננות שלי בספורטאים שבלטו מאד בעיני באישיות הספורטיבית שלהם במגרש ומחוצה לו, כמו אמיר לוי, בחולצה הכחולה המפוספסת בשחור – מטובי השחקנים בעולם של שחקני הבדמינטון על כסאות גלגלים, או יבגני אברמוב, בחולצה השחורה, שמאפסן את המחבט שלו על גבו,

או גנדי גכטמן, עם האימונית האפורה המפוספסת, שנראה רכון מתחת לרשת מיד לאחר חבטה בכדור. גנדי לא השתתף בתחרות עצמה אלא רק באימונים שבין התחרויות, ואי אפשר היה שלא להתרשם עמוקות מהאנרגיה התזזיתית שלו ומהאהבה שלו לספורט הזה.

בצילומים חדשותיים על ספורט הנכים, הספורטאים שנכותם אינה ניכרת לעין יהיו ככל הנראה מובלטים פחות, אלא אם סיפורם האישי הוא זה שעל הפרק. אחרי הכל, הצילומים שלהם מראים תנועות ומחוות שדומות לאלו הניראות בכל תחרויות הבדמינטון, ולאו דווקא לאלו הקשורות לספורט הנכים.

אלא שבדיוק כפי שכך הדבר עבור כל ספורטאי, נכה או בריא, כך גם לגביהם – מה שצריך להגיע לידי ביטוי בצילום הוא לא רק, או לא בהכרח, הוירטואוזיות הספורטיבית שלהם. ביצירה הצילומית, האישיות של הספורטאי או הספורטאית (למעלה: טלי דהן) היא זו שצריכה להיות לנגד עיניו של הצלם, ולא הניראות של הנכות שלהם. דברים שאני לומד תוך כדי עבודה.