חורף 1996-1997. אני בשנת שבתון באוניברסיטת מישיגן באן ארבור, וכוכב השביט הייל-בופ חבוי מעבר למעטה עננים נצחי כל החורף. זה היה חורף מישיגני טיפוסי, מושלג, קפוא, במיוחד לאחר שכל החורפים של חייך עד אז היו בישראל או באריזונה. הייתי מתוסכל דיי מכך שלא הצלחתי לראות את הייל-בופ, כך שאתם יכולים לתאר לעצמכם מה הרגשתי כאשר שמעתי שעומד להיות ליקוי ירח מלא, בדיוק מעל ענני מישיגן, ב24 במרץ.

לעיתים רחוקות, ניסים קורים.

מוקדם באותו ערב, לפתע העננים התפזרו, ולראשונה מזה חודשים ניתן היה לראות שמים יפים ומכוכבים, שביט הייל-בופ מדהים, וירח מלא. נרגש, לקחתי את המצלמה החוצה, אל השלג, מעוגנת אל חצובה, כדי לצלם את ליקוי הירח. בתקופה זו צילמתי באופן בלעדי בשקופיות צבעוניות. העדשה הארוכה ביותר שלי היתה 200 מ”מ, שהיא די משעממת לצילומי ירח כשאין אפשרות לנוף ברקע. יש המון צילומים מעולים של ירח בליקוי, ואף אחד מהם לא שלי. הסוג הזה של תסכול בריא הוא זה שמעורר את היצירתיות שבי, והוא נפל על קרקע פוריה. בזמן הזה התנסיתי די הרבה בחשיפות ארוכות בצילום המלוות בתנועה של המצלמה, בין אם בליווי אובייקט בתנועה (panning) או בציור בעזרת תנועת המצלמה, וכן יצרתי גם צילומים בעזרת חשיפות מרובות.

אלא שלפני שהתחלתי בכלל לחשוב על יצירתיות, הייתי צריך לפתור בעייה טכנית: איך אני יוצר קריאת אור, עם ירח זעיר במרחק עם עדשת הטלה המצומצם שלי? לא היה לי ניסיון קודם בצילומי ירח בלילה שיכולתי לזכור, כך שהייתי צריך לעשות הערכה גסה של החשיפה הנכונה. העניין הוא שזה לא מספיק טוב כאשר אתה מצלם בשיקופיות, שהטווח הדינמי שלהן מצומצם. לא חשפת נכון – זרוק את השקופיות לפח.

למרבה המזל, לידי ניצב פנס רחוב שצבעו תאם בדיוק את צבע הירח. כל מה שהייתי צריך הוא לצלם עבור אור פנס הרחוב, שבהיותו קרוב, היה קל לקרוא. היות שהייתי אמון על ה- zone system בצבע (כמה שנים קודם לכן ליווה אותי לכל מקום ספר ובו טבלאות צבע והשתנותם בהתאם לחשיפה), ידעתי איך לשנות את החשיפה מזו של קריאת האור מהפנס כדי לקבל את הצבע המדוייק בשיקופית.

חשיפות מרובות

צילמתי שלושה או ארבעה צילומים, והתחלתי להשתעמם. החלטתי לכן, בידיים קפואות, לתכנן צילום בשלוש חשיפות. תכננתי להציב את הירח בליקוי למעלה מימין ומשמאל, בשני צילומים, ואז לצייר מסלול תנועה ביניהם עם החשיפה השלישית. כדי להימנע מרעידות, צילמתי את שני הצילומים הראשונים בעזרת החצובה, והשתמשתי בחשיפה המהירה ביותר שהייתי יכול להשתמש בה בתנאי התאורה הללו, כשהצמצם פתוח עד הסוף. לצילום השלישי, הסרתי את המצלמה מהחצובה, והחזקתי אותה בידי הקפואות. העברתי את משך החשיפה לחצי שנייה, שתאפשר לי לצייר מסלול אור בעזרת המצלמה, אבל שמרתי את הצמצם פתוח למדי, כי החשיפה של הירח בכל נקודה תהיה קצרה בהרבה מחצי שניה. את החשיבות של דיוק בחירת החשיפה ניתן לראות בצילום לפי העובדה שהחלק החשוך של הירח כמעט שאינו נראה בצילום השלישי, היות שהוא לא נשאר מספיק זמן בכל נקודה שהיא כדי להשאיר איזה שהוא רישום על האמולסיה של הפילם. צמצם פתוח מזה שהשתמשתי בו היה יוצר מסלול מואר מדי.

התכוונתי לצייר מסלול של חצי עיגול שמתחיל מתחת לירח שמשמאל ומסתיים מתחת לירח שמימין. תרגלתי את התנועה ארבע או חמש פעמים כדי לוודא שאני נשאר בתוך גבולות המסגרת, מתוך ידיעה שברגע שאני לוחץ על הסגר, אני ממשיך ‘על עיוור’. יצרתי את הצילום השלישי, ומיהרתי אל הבית, הבטוח והחם.

עוד הערה טכנית על חשיפות מרובות

מצלמות דיגטליות שמאפשרות חשיפות מרובות מאפשרות בחירה של לפחות שני מצבי ערבוב תמונה, בעלי שמות שונים לפי מודל המצלמה. במצלמות קנון הם נקראים average (ממוצע) ו- additive (מוסיף). מצב ממוצע אוסף את קריאת הפיקסלים מהצילומים השונים, ולכל פיקסל מחשב את ממוצע קריאות ערכי ה- RGB באותו פיקסל. מצב ‘מוסיף’, מדמה טוב יותר חשיפה מרובה שנעשית על פילם, כי קריאות האור (ערכי ה-RGB) מתוספות זו לזו, ממש כפי שכך בפילם (בערך, בעצם, כי מולקולת אמולסיה שפגע בה אור, מגיבה בפעם השניה קצת אחרת). הדרך היחידה לצלם סצינה כמו זו שצילמתי במצלמה דיגיטלית, היא על ידי שימוש ב- additive, אחרת המצלמה תתן את הממוצע שבין כל חשיפה של הירח לבין שתי החשיפות הנוספות שבהן אותו אזור צולם כשהוא מושחר לחלוטין, בעת שהירח משוטט במקום אחר במרחב החיישן.

הצילום המקורי, כפי שנסרק מהשיקופית, נראה כך:

התוצאה, אותה גיליתי רק כמה ימים מאוחר יותר, לאחר פיתוח השקופיות, היתה טובה ממה שציפיתי, והעדפתי את המסלול הגלי שנוצר על מסלול חצי העיגול המדוייק עליו התאמנתי, ואשר ידעתי שלא אצליח להשיג לעולם בתנועה ביד. לו המסלול היה נוגע בירח הימני את מיקומו בצד שמאל קבעתי בודאות, כי הוא נקודת ההתחלה), או אפילו היה קרוב יותר אליו, הייתי רואה את הצילום כהרוס.

שחור-לבן

שנים אחר-כך החלטתי שאני מעדיף את גירסת השחור-לבן של צילום זה, משום שהיא נותנת לי מראה נקי יתר, כמו היה זה צילום של תכשיט כסף יקר. כדי ליצור את גירסת השחור-לבן השתמשתי הפעם בדרך הפשוטה ביותר, שכבת התאמת השחור-לבן של פוטושופ, עם מעט תנועות גלשנים כדי לשמור על תנועה חלקה של השחור-אפור-לבן. לסיום, יצרתי חידוד מקומי בנגיעות מסויימות בלבד (מסיכה ומברשת), כדי להימנע מיצירת רעש דיגיטלי במקומות אחרים.