אורן חסון

← לחיצה כאן תעביר אתכם אל רשימת התערוכות, הזכיות, הפרסים והפרסומים שבתחתית הדף

לחצו כאן לרשימת התערוכות, הזכיות, הפרסים והפרסומים שבתחתית הדף

אורן חסון: מחשבות על הצילום במרחב-זמן

צילום עוסק בזמן לא פחות משהוא עוסק באור

מצלמה לוכדת פרוסות אור במקטעי זמן מוגדרים מראש, ופורשת אותן על משטח שימור דו מימדי כמו פילם, נייר צילום או חיישן דיגיטלי. לעיתים קרובות עוביין של פרוסות האור אינו אלא חלקיק זעיר של שניה, אבל ניתן גם להרחיבו לשניות ולדקות, ואף לשעות היוצרות צילום בודד. אמנות הצילום מושתת על היכולת לקחת צילום, או סידרת צילומים, ולבנות מהם סיפור בעל משמעות.

נוסטלגיה מתחברת כל כך טוב לצילום משום שאנחנו משתמשים בצילומים כדי לרענן, לשקם או לבנות מחדש זכרונות של רגעים משמעותיים, או לפחות להאט את החלפתם בזכרונות חדשים.

גלישה במימד הרביעי

הראייה שלנו מותאמת לפרוסות זמן ברוחב מסויים, והיא משתבשת כאשר הסטיות ממנו גדולות מדי. פרוסת זמן צרה מדי (חשיפה מהירה מאד), בעיקר של עצם שנמצא בתנועה מתמדת, כמו מים, נראית לנו לא טבעית. מנגד, פרוסות זמן עבות מדי של עצמים נעים (או לחילופין, תנועת המצלמה מול עצמים עומדים), לא מאפשרות לנו לעבד אותן לעצמים ברי זיהוי, כי הם אינם ברי השוואה למשהו שאנחנו חווים בראייה שלנו. אחרי הכל, הזיכרון החזותי שלנו לא יודע ליצור דימויים דומים מרצף ממושך של תנועה.

לכן, כאשר אני מצלם, המימד הרביעי, הזמן, תמיד לנגד עיני.  אני לא מפסיק לבדוק ולשאול את עצמי:

• האם הצילום מייצג את המציאות?
• מה יקרה לצילום אם אשנה את המימד הרביעי שלו?
• האם הפרשנות שלי של מרחב-זמן, כפי שהיא נוצרת בעזרת הבחירה שלי של אופן הצילום, תובן על ידי אחרים?
• האם כל הנאמר למעלה משנה בכלל משהו בשבילי בתהליך הצילום? האם אני צריך להתחשב בזה?

היות שתפיסת המציאות בחושים שלנו וקביעתו בזיכרון הפרטי או הקולקטיבי היא עניין די מתעתע, והיות שצילום יכול להיות מתעתע אף יותר, אזי השימוש בצילום כדי לספר סיפור חשוב לי יותר מאשר השימוש בו ללכוד תמונות של מציאות. סיפור זה אפשר שיהיה הפרשנות שלי למציאות, או שיהיה סיפור אחר שהקשר היחיד בינו לבין המציאות אינו אלא האופן שבו בחרתי להשתמש במציאות כדי לספר אותו במדיום הצילומי.

הגלריות

עיביתי את הצילומים שלי אל גלריות, כמו אדים המתקבצים אל טיפות בענן. רבים מהצילומים שלי נוצרו ‘על הדרך’, ללא מטרה גדולה ומוגדרת מראש פרט ליצירת זיכרון חזותי ורגשי (ניתן לקרוא להן סנאפשוט). אלא שבהתבוננות על צילומים שנעשו במהלך שנים רבות של צילום מצאתי שאני יכול לראות מטווים המקשרים צילומים שלי אל רעיונות ופרשנויות שנטיתי אחריהם ברגעים שנקרתה בהם ההזדמנות לעשות כן, גם אם לא היה בהם תכנון מוקדם. מרבית הגלריות נוצרו באופן הזה, והן מקבצות צילומים בשל נושא משותף (רקע או סובייקט), או משום שיש בהן צילומים עם רעיון משותף, אידיאולוגי או רגשי.

מספר גלריות מהוות אוסף של דימויים שנוצרו במהלך משימה מוגדרת מראש. הפרוייקט הצילומי הארוך ביותר שלי נמשך שבע שנים, ובו שבתי וצילמתי, שנה אחר שנה, את פריחתם של שמונה המינים של אירוסי ההיכל של ישראל (oncocyclus irises) בבית הגידול הטבעי שלהם. הגלריה ‘איריס אל איריס’ משלבת את הצילומים האלה עם טקסט שכתבתי, והוא דיאלוג בין גבר לאשה, שאיפשר לי לבטא באופן אלגורי את הדאגה העמוקה שלי לנוכח השבירות האקולוגית של המינים האנדמיים האלה, הנמצאים בסיכון, ואת תחושותי ליופי המופלא ולפגיעות של הפרחים הגדולים האלה. גלריה זו תצא יום אחד כספר.

‘קמטים בזמן’ היתה תערוכת יחיד שנבנתה כפרוייקט אישי שנשאבתי אליו בכוח, עד שהייתי כפוי לעסוק בו עוד ועוד כדי להשלימו. תהליך הצילום השתלב בארועים מוחשיים וכואבים מן המציאות שהתפתחו במקביל. סיפורם של תלולית סביונים והשתקפויות אור על אדוות מים הופך להיות סיפור אלגורי העוסק בשינוים שכולנו עוברים ככל שאנחנו מתבגרים, ומפתחים הכחשה והתנגדות להם במהלך הזרימה האינסופית והבלתי פוסקת של הזמן. ‘קמטים בזמן’ נאסף, נכתב ונערך כספר, ומוצג כאן כספר דיגיטלי הן בגירסה העברית שלו והן בגירסתו האנגלית. הספר כולל שני שירים שנותנים לצילומים ולי משמעות, ופרוזה המספרת את התהליכים שעברו עלי במהלך היצירה.

‘לאתגר את הרוח’ היא גלריה המושתתת על תערוכת צילומים אחרת שלי שנקראה ‘נעים ברוח’. במהלך כששה חודשים ליוותי בהתנדבות את פעילות מועדון האופניים של בית שניאור-מרכז אתגרים ברחבי גני יהושע – פארק הירקון ובשפת ימה של תל-אביב. ‘אתגרים’ היא עמותה ללא כוונות רווח, המצרפת מתנדבים אל אנשים בעלי מוגבלויות, נפשיות או פיזיות, לפעילות פיזית מאתגרת משותפת. מכירת הצילומים נועדה להיות הכנסה לעמותה. היצירה כולה התבססה על צילום במרחב-זמן, טכניקות צילום שיצרתי במטרה לבטא נאמנה את חוויית התנועה במרחב של פעילי העמותה.

הגלריה האחרונה שנוצרה באופן יזום ועם קו מנחה ברור היא הגלריה ‘ללא מעצורים’, ובה אמירה אקולוגית, חברתית ואמנותית.

בלוג פוטו-ארט

הפוסטים שאני מפרסם בבלוג שלי מיועדים לשרת שלוש מטרות. מטרה אחת היא דידקטית טכנית – הסברים וטיפים על טכניקות צילום ועיבוד צילום שאני עובד איתן, לעיתים קרובות דרך הסברים על יצירתם של צילומים שלי. המטרה השניה היא תאור המשמעות עבורי (הסיפור) של היצירות שלי, ופה ושם הפרשנות שלי ליצירות של צלמים אחרים. המטרה השלישית היא שיתוף הקוראים בשאלות פילוסופיות רחבות יותר שיש לי על מהות הצילום, על מהות אמנות הצילום, ועל הגבולות שבין צילום לבין אמנות מבוסת צילום.

הוראת הצילום

אני מלמד צילום משום שאני נהנה מזה. בצד עיסוקי האחרים אני מעביר סדנאות לצילום בשטח, קורסים הקשורים לטכניקות ייחודיות בצילום ובעיבוד צילום כמו אלו המשלבות מרחב וזמן – אבל גם התמקצעות בעיבוד ובגימור של צילומים, ובהתאם לצורך, לסקרנות ולביקוש, יהיה בהם גם עיסוק בשאלות על מקומו של הצילום כאמנות דרך יצירות המשתתפים ובעזרת סקירה של מגמות רלוונטיות בצילום בעבר ובהווה.

בנוסף, אני נותן שיעורים פרטיים לצילום ולעיבוד צילום, אצלי או אונליין. דפי הוראת הצילום שלי נותנים פירוט והרחבה על כל אלה.