אורן חסון

← לחיצה כאן תעביר אתכם אל רשימת התערוכות, הזכיות, הפרסים והפרסומים שבתחתית הדף

לחצו כאן לרשימת התערוכות, הזכיות, הפרסים והפרסומים שבתחתית הדף

מחשבות על הצילום במרחב-זמן

הצילום מלווה אותי לאורך כל הקריירה שלי  — בשלב הראשון כזואולוג ואיש טבע — לימודים, דוקטורט, חוקר תקשורת בעולם החי ומרצה לאקולוגיה באוניברסיטה העברית — ואחר כך, עדיין באוניברסיטה העברית, כחוקר ומרצה לפסיכולוגיה אבולוציונית ולתקשורת ובין-אישית, ובאופן פרטי כמטפל זוגי ופרטני. במשך כל הזמן הזה עסקתי בצילום באופן אינטנסיבי, וזמן ארוך דיו כדי שאתייחס לאמנות הצילום ברצינות.

המשיכה שלי הן להתמחות טכנית והן להתנסויות חזותיות הוליכו אותי לשאלות מהותיות על האמנות עצמה — מה בדיוק אני עושה בתהליך הצילום שלי? מה עושים אחרים בתהליך הצילום שלהם? ולמה בעצם אנחנו בעצם עושים את זה, דווקא כך או בכלל?

כאיש טבע שהוע גם חוקר תקשורת אני מחפש את הקשר שבין האמנות של הטבע לבין טבעה של האמנות. להלן כמה מחשבות על צילום.

אור במרחב-זמן — הצילום במימד הרביעי

צילום עוסק בזמן לא פחות משהוא עוסק באור.

מצלמה לוכדת אור שנפלט או מוחזר מעצמים שונים בפרוסות זמן שרוחבן מוגדר מראש, ופורשת אותן על משטח שימור דו מימדי כמו פילם, נייר צילום או חיישן דיגיטלי. בדרך כלל פרוסות הזמן הללו צרות מאד ורוחבן אינו עולה על חלקיק זעיר של שניה — אבל ניתן גם להרחיבן לשניות, לדקות, ואף לשעות. כאשר זרם הפוטונים שהגיעו אל החיישן יוצר תמונה ברורה, נוצרת הקפאה בזמן של דימוי או דמויות שיכולים לשמר זכרון כלשהו מאותו הרגע.

הדרך הפשוטה ביותר לתת לזמן לפלוש אל הצילום היא להשתמש בחשיפה ארוכה. חשיפה של 20 דקות אכן תספוג את כל מה שקרה באותו מרחב במהלך אותן 20 דקות. זה מעולה כאשר מדובר באובייקטים שנעים לאט במרחב שאינו מואר, כמו תנועת כוכבים בלילה. חשיפה ארוכה יכולה גם ליצור תמונות יפהפיות, משמעותיות, בשימוש ב panning, כאשר תנועת מצלמה מדוייקת מבודדת אובייקטים מסויימים ומטשטשת אחרים.

היות שחשיפה ארוכה גורמת לחפיפה בין הפוטונים שנקלטים מעצמים שונים, פרוסות זמן עבות מדי עלולות למנוע מאיתנו את עיבוד רישום האור לעצמים ברי זיהוי. אחרי הכל, הזיכרון החזותי שלנו לא יודע לשחזר דימויים בעלי משמעות מרצף ממושך של תנועות חופפות שהצטברו במהלך הצילום. מנגד, גם פרוסת זמן צרה מדי (חשיפה מהירה מאד) של עצם שאנחנו רגילים לראות בתנועה מתמדת, כמו מים, יוצרת דימויים "קפואים", שנראים לנו לא טבעיים.

לכן, כאשר אני מצלם, המימד הרביעי תמיד לנגד עיני, ואני שואל את עצמי שוב ושוב:

• האם הצילום מייצג את המציאות?
• מה יקרה לצילום אם אשנה את המימד הרביעי שלו?
• האם הפרשנות שלי של מרחב-זמן, דרך בחירת טכניקת הצילום, תובן על ידי אחרים?
• האם אני צריך להתחשב בזה?

הסיפור הצילומי

היות שתפיסת המציאות בחושים שלנו יכולה להיות גם כך עניין די מתעתע, והיות שלצילום יש פוטנציאל להיות מתעתע אף יותר, אני מייחס לעיתים קרובות חשיבות רבה יותר לסיפור שנוצר בצילום, מאשר לתיעוד המדוייק של זרם הפוטונים על החיישן. סיפור זה אפשר שיהיה המציאות כפי שראיתי אותה, או הפרשנות שלי למציאות, או היצירה של סיפור שהקשר היחיד בינו לבין המציאות הוא האופן שבו בחרתי להשתמש במציאות, על מנת להעתיק ממנה אור אל המדיום הצילומי.

המוח שלנו לוקח צילומים ומחבר אותם לרגש כלשהו. זו יכולה להיות נוסטלגיה — געגוע לרגע או לדמויות שבו, אבל גם רגשות אחרים שמתעוררים עם הזכרונות האלה כמו כעס, סקרנות, שלווה, שמחה ועוד, לפעמים גם במנותק מהזכרונות — באופן דומה לאופן שבו משפיעים עלינו ציורים.

אחד השימושים המרתקים בצילום הוא היכולת שלנו להשתמש באותם צילומים כדי לרענן, לשקם ו/או לבנות מחדש זכרונות של רגעים משמעותיים. העיבוד הזה הוא מרכיב משמעותי בתהליכים של פוטותרפיה — הטיפול בעזרת הצילום.

לשאלה "למה אנחנו מצלמים?" — יש אם כך שתי תשובות עקריות. האחת היא בפשטות תיעוד של ארועים או זכרונות. השנייה מתחברת לצילום כאמנות, ומושתתת על היכולת שלנו לקחת צילום או סידרת צילומים, ולבנות מהם סיפור או חוויה בעלי משמעות שיש בהם אמירה אישית או חברתית. הגלריות והבלוג שלי מביאים כמה מאותם סיפורים.

הגלריות

בין הגלריות תמצאו כאלו הסובבות סביב רעיון שהוא צילומי-יצירתי, או סביב רעיון בעל משמעות ערכית כלשהי, או סביב נושא מוגדר. גלריות אחרות מייצגות פרוייקטים מוגדרים סביב נושאים או ארועים מסויימים.

הגלריה "איריס אל איריס" מייצגת פרוייקט ארוך שנים שטרם נסתיים לחלוטין, ובו צילמתי את אירוסי ההיכל של הארץ, מהגדולים והיפים שבפרחי הארץ, כולם אנדמיים לארץ בלבד, ובסיכון. "קמטים בזמן" הוא פרוייקט אחר, שבו עקבתי במשך שנה אחר השינויים המתרחשים מתחת לגשר הירקון שליד ביתי, ועוסק במחזוריות המתחילה המפץ הגדול של הלידה, וממשיכה בהזדקנות ובמוות. החיים ואמנות הצילום התערבבו זה בזה במהלך השנה הזו באופן מדהים ליצירה שהפכה להיות תערוכת יחיד, וכאן —  לספר דיגיטלי שניתן לדפדף בו, המשלב שירה ופרוזה שמספרים את הסיפור במלואו.

"לאתגר את הרוח" היה תערוכת היחיד השנייה שלי — במהלך ששה חודשים ליוותי את פעילות מועדון האופניים של בית שניאור-מרכז אתגרים ברחבי גני יהושע–פארק הירקון ובשפת ימה של תל-אביב. 'אתגרים' היא עמותה ללא כוונות רווח, שמשלבת פעילות מתנדבים עם זו של אנשים בעלי מוגבלויות, נפשיות או פיזיות. מכירת הצילומים יועדה להיות הכנסה לעמותה. היצירה התבססה על טכניקות צילום במרחב-זמן שפיתחתי כדי להביא לידי ביטוי את חוויית הרכיבה המתמשכת במרחבי הפארק.

"ללא מעצורים" הוא אוסף של צילומים שצילמתי בחשיפה איטית מחלונות רכבות הדוהרות במרחבי הארץ. יש בו אמירה אקולוגית-חברתית על המרחב הסמוך לפסי הרכבת.

כמה גלריות נוצרו לאחר שעיביתי את הצילומים, כמו טיפות מים לעננים, על פי הנושאים השונים. לא תמיד היתה לי מטרה בקצה הדרך, וחלקן נאספו לגלריות על פי כוח המשיכה שלהן, צילומים שצילמתי לאורך שנים והיה בהם רעיון או נושא שהדביקו אותם יחדיו.

בלוג פוטוארט

אני משתמש בבלוג שלי כדי לכתוב על צילום, על אמנות, ועל הצילום שלי. הפוסטים משקפים הן את אהבתי לצילום, והן את העניין העמוק שלי בהבנת התפקיד החברתי של הצילום בתרבות האנושית.

הרצאות וסדנאות

אני מלמד צילום משום שאני נהנה מזה. אני נותן הרצאות על צילום, ומנחה סדנאות של צילום טבע עירוני בדרך כלל — פארקים, חופים עירוניים וטבעיים, וגני חיות, שבהן, בעזרת הידע הנרחב שלי כזואולוג, אני משלב בהוראת הצילום גם סיפורים על בעלי החיים.