אירוסים

להתאהב

בצעדת גלבוע אחת טיפסתי על ההר, נושא איתי מצלמת וידיאו דיגיטלית קטנה שניתן היה לצלם בה צילומי סטילס מוגבלים, של 720×576 פיקסלים. היתה זו המצלמה הדיגיטלית הראשונה שלי. בין הצילומים הבודדים שצילמתי היה צילום של מוטציה של אירוס גלבוע. היום אני יכול לומר על אותו צילום: פרפר הניע את כנפיו בגלבוע.

דיגיטלי או לא, זו היתה הפעם הראשונה בחיי שבה צילמתי אירוס, והיה זה הצילום של הפרח המיוחד הזה, העירום והמעוות, שלקח אותי למסע ארוך בלתי צפוי.
ישבתי בביתי והיבטתי בפרח הקטן והורדרד על מסך המחשב, ומצאתי את עצמי מוטרד. התמונה היתה אינטימית באופן בוטה, והשאירה אותי נמשך להביט, אבל עם תחושת אשמה כאילו חדרתי אל פרטיותה של יישות אחרת, מבלי שביקשתי את רשותה. חזרתי ואמרתי לעצמי שזה רק צמח, ועדיין, לקח לי שנים לעבד עם עצמי את התחושות הללו.

בפעם הבאה שהגעתי אל הר הגלבוע בעונת הפריחה של האירוסים הבאתי איתי את המצלמה הדיגיטלית הבאה שלי, מצלמת סופר-זום של קנון (או semi-SLR). היה זה ביקור חטוף, ואספתי לביתי מספר צילומים של אירוס הגלבוע האחרון שפרח באותו אביב בשמורת אירוס הגלבוע שבהר. הייתי סקרן שוב לבחון את האינטימיות החבוייה של האירוס, שנחשפה ונסתרה בחופזת הרוח שבידרה את שמלות עלי הכותרת שלה לכל עבר.

במהלך השנתיים שלאחר מכן, תוך שאני משלים את המעבר שלי מהצילום האנלוגי לצילום דיגיטלי ב SLR, נבנו בהדרגה והבשילו בי רעיונות על צילום אירוסים. הגעתי להחלטה לצאת להרפתקה אמביציונית – פרוייקט צילום שיכלול את כל שמונת מיני האירוסים בישראל השייכים לקבוצת האונקוציקלוס (מיוונית – בעלי כתר מועגל), שיש הקוראים להם ‘אירוסי ההיכל’. הם האירוסים הגדולים בארץ, וכל שמונה המינים אנדמיים ובסיכון. בנתון האופן שבו השאיפה שלי לצלם אירוסים התפתחה והתגבשה, ידעתי שזה לא הולך להיות פרוייקט של צילום דוקומנטרי. זה לא יכול להיות אלא מסע רגשי.

אש

היציאה הראשונה שלי למשימה, אביב 2011, היתה אל אירוס הארגמן, שהוא הראשון שפורח, והכי קרוב לביתי. הוא היה במה שקרוי “שמורה”, שלמעשה אינו אלא מספר קטן של גבעות חול במרכז של מה שנראה במרכזו של מאבק עז עם מפתחי נדל”ן.

הכנתי את עצמי לבחון את האינטימיות של האירוסים א-לה ג’ורג’יה אוקיף, אבל אף אחד לא הכין אותי אל האש שראיתי בוערת בליבו של אירוס הארגמן הראשון שמצאתי.

מה שיצר את האש הזו היה אור השמש. בשעה המתאימה ביום הוא חודר בזווית בין עלי הדור החיצון של העטיף, ופוגע בגג השחלה החובקת בתוכה את האבקנים. במבט מהפתח פנימה, תקרת השחלה המוארת זוהרת בצהוב.

יצורים בטבע

ככל שהמשכתי לצלם אירוסים בסביבתם הטבעית, גיליתי שתשומת הלב שלי מוסטת מהנקביות של האירוסים, ואחר-כך מהזכריות שלהם, אל הייחוד של פרחים אינדיבידואלים. מהר מאד מצאתי את עצמי יוצר צילומי דיוקנאות של אירוסים. אולי לא במשימת הצילום הראשונה שלי, אבל בודאי תוך כדי מסע הצילום השני שלי, ובכל יתר מסעות הצילום שהגיעו אחר כך. אין שני פרחים זהים, וכל אחד מהם ניבט אלי עם האישיות שלו. או שלה. הם מזדקנים ומתים אחרת, הם נראים אחרת במצבי אור שונים – אור השמש חודר, מוחזר, או זורח אחרת כשהוא מגיע בזוויות שונות, והרוח משנה את מראהו של הפרח, מרגע אחד לאחר, כשהיא נושבת בעלי העטיף שלהם. מספר פרחים מראים הטמרת צבע מוחלטת, או עיוות צורה על ידי מוטציות, ואירוסים רבים אחרים מראים צלקות וסימנים ברורים של המאבק המתמיד שהם מנהלים עם מזג האויר, עם חרקים, עם דורבנים ועם בני-אדם.

עין בעין

לעתים קרובות מצאתי את עצמי נשאר עד שלוש שעות לצד פרח יחיד, מניח לעצמי לספוג את הנוכחות שלה, את האור, את הצלילים ואת האוויר, מחפש זוויות טובות יותר או אור שונה, או בוחן שינויים ברקע או בטכניקות צילום שונות. לפעמים הייתי מוגבל על ידי הרוח הנצחית שמרטיטה את הצמחים, ולפעמים נעזר בה. צילמתי באופן אינטימי דיוקנאות של פרחי האירוס. הייתי איתם, בביתם, וראיתו אותם, כפי שהם ראו אותי, עין בעין, איריס באיריס (קשתית העין, צמצם המצלמה והפרח).