שלחתי סידרה של שמונה צילומים לתחרות הצילום היוקרתית International Photography Award, או בקצרה IPA, לשנת 2018, לקטגוריית אפקטים מיוחדים, וזכיתי בציון לשבח עבור הסידרה. כל הצילומים נמצאים כאן, בתחתית הדף, אבל תוכלו לראות אותם גם במקור – להקשה כאן.

השימוש בחשיפות מרובות אינו חדש, והוא תלוי במצלמות שמאפשרות זאת. השתשמשתי בטכניקה הזו בעצמי בצילום האנלוגי, בשקופיות, עוד בשנות התשעים עם מצלמות SLR של קנון  (ראו את הפוסט שלי על צילום הירח בליקוי – שלוש חשיפות, כאן). עם זאת, בעידן הדיגיטלי קל מאד להשתמש בפוטושופ כדי להרכיב תמונות “מורכבות” מצילומים בודדים, ועם הרבה יותר דיוק וחופש אומנותי. האם אנחנו באמת זקוקים לצילום בחשיפות מרובות?

אני יכול להצביע על שתי סיבות עקריות שיכולות להניא אותנו מהרכבת תמונות בפוטושופ, ואף אחת מהן אינה קשורה לאמנות וליצירה. שתי הסיבות האלו הן צורך, ויהירות. באופן אישי אני לא אוהב אף אחת מהן, אבל למרות זאת, אלו הן בדיוק שתי הסיבות שהניעו אותי לצלם כך, כי אין אחרות.

יהירות מגיעה מההצהרה “תראו, בלי ידיים!”. במילים אחרות: “אני כל כך טוב, עד שאני יכול לעשות נפלאות באמנות הצילום בלי פוטושופ!”. אני מודה, התחושה שאני באמת יודע מה אני עושה כאשר אני מצלם כך, היא פיתוי ממשי ומשמעותי. עם זאת, אין לי כל ספק שבעזרת פוטושופ אני יכול ליצור דימויים לא פחות טובים, ופעמים רבות אפילו הרבה יותר טובים, עם ההסתייגות היחידה הנובעת מהצורך לדאוג לכך ששני הצילומים יחפפו זה את זה בגודלם.

לא פשוט ליצור צילומים כאלה במצלמה, ורבים מהם יוצאים רע, אז למה להתעקש ליצור חשיפה כפולה במצלמה?

יש לזה גם תשובה כנה ופשוטה, והיא שאני מקבל תוצאה מיידית, ולכן סיפוק מיידי. עם זאת, כאשר אני יוצר אמנות, העובדה הפשוטה הזו לא צריכה לעצור בעדי מלעשות עבודה טובה יותר על ידי עבודה קשה יותר. לכן, אני כפוי לחזור אל הסיבה הראשונית, ההכרח, שהוא החוקים ברבות מתחרויות הצילום.

מרבית תחרויות הצילום אינן מרשות שימוש יתר בתהליכים של עיבוד צילום. עם זאת, ניתן לרצות אותן בדרך כלל, אם הם יקבלו קובץ גולמי (raw), שיתאים לתמונה הסופית. המדיניות הזו תואמת את אסכולות הצילום השמרניות יותר, הנצמדות לקוד האתי של עיתונאים חזותיים (ראו: the Code of Ethics of visual journalists). הקוד ללא ספק מוצדק כאשר מדובר בחדשות ובצילום דוקומנטרי, המיועד לספר סיפור כפי שבאמת קרה. מצד שני, כולנו יודעים שגם מטרה זו לא יכולה להיות מושגת במלואה, היות שצילום הוא רק קטע מתוך המציאות הממשית בזמן ובמקום, על פי בחירת הצלם, ולפעמים לפי מגבלות טכניות שלו או של המצלמה. ועדיין, זו המטרה והיא ראוייה.

עם זאת, מטרה אחרת של צילום היא ליצור יצירות אמנות, כלומר, כאלו שיש להן ערך אסתטי כלשהו, וחשוב אפילו עוד יותר – מפעילות את העולם הרגשי שלנו.

צלמים מהאסכולה הותיקה גאים בכך שהם נצמדים לאסטרגייה של “ללא ידיים”, ועדיין מצליחים ליצור אמנות מצלומיהם. מצד שני, צלמים “בני זמנינו” (contemporary) גאים בכך שהם יוצרים אמנות בעזרת שליטה בחדר החושך המודרני, המחשב, לא פחות מכפי שכמה מהצלמים הטובים ביותר בעולם הצילום האנלוגי (פילם) הרוויחו את יוקרתם, וביושר, בעזרת השליטה המופלאה שהיתה להם בטכניקות של חדר החושך הכימי. בשקט אזכיר שם אחד כזה, אנסל אדמס.

טכניקת החשיפה הכפולה שלי בצילומי ‘עולמות הפוכים’ הם הנסיון שלי לפשרות. היא איפשרה לי להכנס אל קטגוריית ‘אפקטים מיוחדים’ של IPA, ולזכות בציון לשבח. צילומים אלו לא היו צריכים להיות משוייכים לקטגוריית ‘מניפולציה דיגיטלית’ (שם צילום אחר שלי זכה לציון לשבח באותה שנה), משום שהם יכולים היו להיווצר על פילם, או לפחות להגיע למשהו מאד דומה לזה – צילומי חשיפה כפולה על פילם הם כמעט זהים לצילומי חשיפה כפולה במצלמה הדיגיטלית, אם בוחרים להשתמש במצלמה בחשיפה כפולה שהיא additive (ערך הפיקסלים מתוסף זה לזה). אני מעדיף בדרך כלל להשתמש ב average, שחוסך חישוב מורכב יותר, וגם האמירה הזו לא בהכרח מדוייקת תמיד.

הגמישות הזו, שמאפשרת לצילומים להתקבל כ’צילום’ יותר מאשר ‘אמנות מבוססת צילום’, היתה תרוץ ה’צורך’ שלי. אין לי חרטות. הצורך כפה עלי לחקור וליהנות מהפוטנציאל המופלא ‘של טכניקות החשיפה הכפולה הדיגיטליות, ולהוציא מהן את המיטב כדי ליצור אמנות, בדרכי.