צילום עצמי: כלוא בסגר בקורנה

הפוסט הקודם שלי שעסק בשאלה הזו התייחס בעיקר לאלמנט האמנותי שלה. הוא הזניח לפחות נושא אחד חשוב בהגדרת “צילום טוב”, שהוא השאלה: “איך אנחנו נראים בצילום?”

הפוסט הקודם לא לקח בחשבון שכאשר מדובר בצילום שמטרתו היא לייצג אותנו במיטבנו או לשמור את זיכרון הימצאותנו באתר מסויים או עם אנשים מסויימים, חשוב לנו מאד שאנחנו “נצא טוב” בצילום. היות שזו קטגוריה שיכולה להיות מנותקת לחלוטין מהקטגוריות של “אמנות טובה” שהגדרתי בפוסט הקודם, ראיתי לנכון להוסיף דיון שעוסק בהיבט החשוב הזה בהגדרת צילום טוב. בחרתי להיות סובייקטיבי, אישי וחושפני יותר מכל פוסט קודם, ככל שהמדיום הזה מאפשר לי, ולעסוק בי עצמי.

בנוסף לאמור למעלה על צילום עצמי, רצוי להזכיר סוגה בצילום, שהיא “צילומי דיוקן” (או: פורטרט), שבה משתלבים שני ההיבטים האלה גם יחד. בצילומי דיוקן אנחנו בדרך כלל גם רוצים שהדמות המצולמת תצא טוב, או לפחות מאפיינת, וגם שיהיה בה היבט אמנותי חשוב, כלומר, של אמירה פילוסופית – חברתית – ערכית-ייחודית – יצירתית כלשהי.

צילום ייצוגי. צעיר בלמעלה מעשר שנים, מחוייך-מסוייג, כי סובייקטיבית אין לי צילומי חיוך טובים. ומה שהילדים שלי אומרים לי על הצילומים שלי, בכלל לא רלוונטי

השאלה “האם אני נראה טוב בצילום הזה?” היא שאלה משמעותית, ומתחברת בהכרח לשאלה של “מהו יפה?” ו”מהו יופי?”. היא עוסקת בדמות עצמה של האובייקט המצולם, ופחות בצילום בכללותו. היות שאחד הפרמטרים האוניברסליים שמגדירים יופי הוא מראה צעיר, אזי לא פעם, ובעיקר כאשר מדובר באנשים מבוגרים יותר, בגילי ואפילו הרבה פחות, נביט בצילומים מנקודת המבט הזו. בצילומים פורמליים מייצגים, אנשים רבים מעדיפים להציג צילומים שלהם בגילאים צעירים יותר. מכאן גם שבצילומים מייצגים נוצר יתרון לצילומים שהם רכים יותר (חדים פחות), אינם מציגים בבהירות את כל פגעי העור, מדגישים טוב יותר את מה שיפה בעיני החברה, ומצליחים להסתיר את מה שפחות מקובל כיפה – ומבלי שהמאמץ הזה יהיה ניכר לעין.

רגע לאחר סגרי הקורונה יצא לי לקפוץ לביקור לחדר מיון באיכילוב.כל הממצאים היו בסדר, אבל זו היתה הזדמנות מצויינת לצלם ‘המתנה בחדר מיון’.

אני לא מתכוון להכנס כאן לעומק התשובות לשאלה מהו יופי בגבר או באשה (שחלקן דומות, וחלקן שונות). אלה הם דברים שלימדתי בקורסים האקדמאיים שלי בעקבות מחקרים מעמיקים שעסקה בהם הפסיכולוגיה האבולוציונית בשנות התשעים, ועוסקים בסטנדרטים החברתיים המקובלים של יופי – האוניברסליים (קרי: גנטיים) והתרבותיים. ביניהם קרטוריונים הקשורים לפרופורציונליות וסימטריה, להשפעות הורמונליות על תווי פנים, ועוד ועוד. אלא שבצד היופי כפי שהוא נתפס בחברה, תרבותית וגנטית, קיימת גם השאלה המאד סובייקטיבית: האם אנחנו אוהבים את התמונה שלנו? וזו שאלה באמת סובייקטיבית, כי יש מי שנוטה לאהוב את יותר דמותו שבצילומים שלו ויש מי שלא, גם ללא קשר הכרחי לאמות המידה האובייקטיביות.

גם זה צילום ישן, של למעלה מעשר שנים. הפעם, הרקע הוא צילום ישן עוד יותר, כ- 30 שנה מהיום, שצילמתי מעבר לחוג הקוטב, בצפון נורווגיה, בשעה רבע לחצות בערך, באור מלא,  ועם השלג הטרי של חודש אוגוסט.. האמירה הצילומית היא כמובן של אני הקשוח, איש הטבע, שבז לקשיי מזג האויר. האם אני נראה טוב כאן? – יחסית לי, אני נראה טוב מאד כאן, אבל גם השאלה וגם התשובה הן לגמרי סובייקטיביות. וכשאין לי כלי שיפוט אובייקטיבי כדי להחליט, אני סוגר עם עצמי שאני פשוט לא יודע.

צרפתי בפוסט שלי צילומים רבים שלי. אם להיות כן: אני לא אוהב את איך שאני נראה באף אחד מהם, ולכן אני מצלם את עצמי מעט, ומסוייג כאשר אני מציג אותם כאן. ובכל זאת, אחרי הכל אני המודל הכי זמין לי, אז מדי פעם אני מצלם, בעיקר כאשר אני מרגיש שיש בצילום הזה איזה שהוא ביטוי או אמירה אומנותיים. כלומר, כאשר אני מצלם את עצמי אני בעיקר חושב על התחושה שלי ועל האמירה הצילומית, אבל כאשר אני מסתכל על צילומי הפורטרט העצמי שלי לאחר מכן – אני מכניס את עצמי בהכרח לדיאלוג שמתחולל בי בין העובדה שהייתי רוצה לראות את עצמי יותר יפה, לבין האמירה האישית והאמנותית שהצילום מייצג בעיני.

במספרה, רגע לפני התספורת.

מכל אלה עולה אמירה שהיא אולי קצת צינית שלי על עצמי, שאולי יש בצידה גם אילוץ מאד סובייקטיבי, אולי מתוך חוסר ברירה, שאומר: בסופו של דבר אני מעדיף לראות את הצילומים העצמיים שלי מנקודת מבט אמנותית, ואולי ככאלה שמייצגים את התחושות שלי באותו רגע, יותר מאשר כצילומים שמייצגים את המראה היפה שלי.

בתקופת הקורונה, בלית ברירה וכשהמספרות היו סגורות, למדתי לספר את עצמי. זהו צילום עצמי שבו רציתי להראות שאני מצליח לנצח את הקורונה ואת הפחדים שלי מפגיעה שלי בתדמית שלי. בדיעבד, כאשר אני מסתכל על הצילומים שבחרתי כאן, נראה לי שעניין התספורת שלי הפך להיות עניין משמעותי בפוסט הזה. האם בגלל שזה משהו שאני יותר אוהב אצלי?

עסקתי כאן בדיון שעוסק בצילום עצמי, ובעיקר בצילומים שלי עצמי. אבל אלו הן בדיוק השאלות שנשאל את עצמנו כאשר אנחנו מצלמים את הילדים שלנו, או בני משפחה אחרים, או צילומים מקצועיים של חתונה, של פורטרטים, או של ניובורן – האם צילום שמוצא חן בעיני המצולם נחשב לצילום טוב?

ומה נגיד כאשר נושא הצילום אינו יכול להביע כלל את דעתו כי הוא ציפור, או חרק, או פרח? האם צילומים שבו הם מיוצגים יפה בעינינו הם צילומים טובים, גם אם אינם צילומים שיש להם ערך אמנותי?

למה לא, בעצם?

זו כמובן שאלה רטורית. יש לה תשובות לכאן ולכאן מכאן ועד הודעה חדשה, ולכל אחת הלגיטימציה שלה. נעצור כאן.