חלום של נערה בבוקר מוקדם. צילום שזכה בציון לשבח בשתי התחרויות שבהן התחרה.

לפעמים אתם יודעים מהו צילום טוב. אבל איך אתם יודעים שאתם יודעים נכון? כי, בעצם, איך אפשר לדעת מהו צילום  טוב? אולי מוטב להרחיב את השאלה עוד: איך יודעים מהי אמנות טובה?

השאלה הזו מכניסה אותנו לעומקה של מלכודת פילוסופית-חברתית-כלכלית שקשורה להגדרת יצירת אמנות. באופן אישי, השאלה הזו מעניינת אותי משני כיוונים שונים:

• כפסיכולוג אבולוציוני, כלומר, כמי שחקר ובחן את התפתחות האמנות באדם כתקשורת. עם השאלה “מהי אומנות?” נעלתי את הקורסים שלימדתי באוניברסיטאות חיפה וירושלים. גם הרציתי עליה, פעמיים, במוזיאון ישראל.
• מתוך נקודת המבט הסובייקטיבית לגמרי שלי, כצלם וכיוצר, שמנסה להעריך את היצירות שלו, ושל אחרים שהוא רואה.

כחוקר תקשורת וכפסיכולוג אבולוציוני, נראה שאפשר לחלק את הגדרת האמנות ואת תפקידיה החברתיים לשלוש קטגוריות שונות:

אמנות, קטגוריה ראשונה: היצירה ככלי ביטוי

אמנות מתבססת על היותה כלי ביטוי אישי. בתהליך היצירה באות לידי ביטוי נקודות המבט הרגשית והקוגניטיבית של היוצר, והזרימה שלהן תוך כדי ההתנסות האישית בעצם תהליך העשייה. כאן מתקיימים החופש לשרבט ולתת ביטוי לזרימת המחשבות, ולאפשרות לשהות איתן ועם התחושות שעולות תוך כדי היצירה, או עם הסקרנות והחקירה של צורות, צבעים וכלים – כשהן משוחררות ממחשבות על דעתם של אחרים על היצירה. כמעט משוחררות, כי בכל זאת קשה להשתחרר ממנה לחלוטין.

לכן, ילדים מציירים גם כשהם לא ואן גוך או פיקאסו, פשוט כי זה עושה להם טוב. גם מבוגרים מציירים, מפסלים, יוצרים בקרמיקה או מצלמים, שרים, רוקדים או כותבים, כי זה נותן להם כלי ביטוי לחשיבה יצירתית ולביטוי רגשי, או את ההזדמנות לשכוח מדברים אחרים, ועם החופש להניח לשטף הפנימי של רגשות ומחשבות לזרום ללא הפרעה. לצילום יש גם ערך נוסף רגשי ו/או דוקומנטרי שאין לתחומי אמנות אחרים, והוא היכולת המיידית שלו לשמר זכרונות.

בכל זאת, מבוגרים נזהרים בעת היצירה יותר מילדים כי הם מודעים יותר לביקורת חברתית. לכן הם חוששים יותר, נמנעים יותר בקלות מיצירה, או לעיתים דווקא להוטים יותר לקבל חיזוקים מאחרים. לכן, מבוגרים גם נוטים, יותר מילדים, ללמוד במודע כלים וכללים שיעזרו להם להבין מה “נכון”, מה “מקובל” ומה יעזור להם ליצור יצירה טובה יותר. כך או כך, ליצירות כאלו יש בראש ובראשונה ערך אישי, ופסיכולוגים שעוסקים בטיפול באמנות, או בפוטותרפיה, נעזרים במהלך הטיפול גם בהבנה של האיזון שנוצר בין הצורך להביע ושל החופש ליצור, אל מול העכבות שיש לחופש הזה.

אמנות, קטגוריה שניה: תקשורת בין אישית

היות שאמנות, ככלי ביטוי אישי, נותנת מידע לאחרים, היא מתפתחת גם לדינמקיה תקשורתית. כלומר, היא נותנת פיתוי ליצור באופן שמטרתו היא גם להעביר את המידע הזה, ובצידו גם מידע נוסף, אולי מודגש ומוחצן יותר, “על הדרך”, שמיועד להשיג גמול חברתי כלשהו. בדרך כלל, אבל לא תמיד, זה נעשה באופן מודע.

יצירת האמנות כתקשורת קיימת מימים ימימה, אולי מאז יצר האדם את היצירה האמנותית הראשונה שלו (או שלה), שהיא אולי הציור העצמי (קרי: על הגוף עצמו) בבוץ, באוכרה או בצבעים אחרים, וסביר שקדמו לו המשחק, הריקוד או השירה, שהם אמצעי תקשורת שלא משאירים שרידים באתרים ארכיאולוגיים. ערך היצירה הוא בהיותה כלי שבעזרתו היוצר מספר סיפור כלשהו לאחרים. המידע שהיא מעבירה יכול להיות בעל ערך אינפורמטיבי שקשור ישירות אל היוצר, כמו למשל על עולמו הרגשי, על התנסות שעבר או על יכולות וכשרונות שיש לו שבאים לידי ביטוי ביצירה, או שהוא סיפור בעל מטרה חינוכית שיש בצידו מוסר השכל או לקח כלשהו.

פרסונה (אישיויות). עבודת צילום שזכתה לציון לשבח בשתי תחרויות הצילום שאליהן היא הוגשה.

אמנות, קטגוריה שלישית: היצירה כערך כלכלי

הקטגוריה הכלכלית נובעת מהערך המסחרי שיש לאמנות – כיצירה שעוברת שלבים של שיפוט וביקורת, שבקצה שלה נמצאת השאלה: האם יש מישהו שמוכן לשלם עבור היצירה, וכמה?

בקטגוריה הזו תפקידם של הפסיכולוגים מתמעט, ואת מקומם תופסים הסטוריונים של אמנות, אוצרים, מבקרי אמנות, שופטי אמנות, ובעלי מוזיאונים או אספנים ובעלי הון שמשקיעים ביצירות אמנות שונות כהשקעה כלכלית, או כחלון ראווה לפרסום היכולות הכלכליות ו/או לשאר הרוח האינטלקטואלי או הרגשי שלהם.

האם צילום או כל עבודה אמנותית אחרת שיש מי שמוכן לשלם עליה יותר הם בהכרח טובים יותר? – כמובן שלא. כי באמנות – ה’אופנה’ והטרנדיות הם מאד משמעותיים בקביעת הערך הכלכלי של יצירה. היינו רוצים להאמין שערכה של יצירה, או ערכו של צילום יהיו נמדדים באופן ישיר לפי ערכם האמנותי, אבל לשם כך צריך מדד אובייקטיבי מוחלט של איכות, ודבר כזה לא קיים. לכן, ליחסי הציבור העוטפים את היצירה יש ערך רב, בין אם אלו הם יחסי הציבור של האמן, ובין אם הם יחסי הציבור של האוצר או של המבקר או של האספן שמקדמים יצירות מסויימות או אמנים מסויימים.

בהקשר זה, מרתק מאד הוא גילוי מעשי הזיוף היקרים ביותר בתלודות האמנות, אלו שעברו דרך גלריית נודלר (Knoedler) בניו יורק, ונמכרו בסך של כ- 80 מיליון דולר, בטעות ובהונאה – ציורים שנחשבו כציורי מקור חדשים ולא ידועים של כמה מהציירים הגדולים ביותר של אמצע שנות המאה העשרים: רות’קו,  פולאק, וורהול ואחרים. העניין נחקר לאחר 12 שנים שבהן גם המומחים טעו לחשוב שאלו אכן ציורי מקור לא ידועים, ונתגלה שכולם צוירו בידי צייר סיני, שלא מצא את דרכו הכלכלית בארצות הברית, פותה על ידי נוכלים לעשות עבורם את העבודות הללו, וברח לסין בטרם נתפס. האספנים המרומים מצאו את עצמם עם יצירות שרכשו במיליוני דולרים, ובאחת הפכו להיות חסרות ערך.

זיוף ציור רותקו, כביכול ציור חדש, לא מוכר.

מה שכמובן מעלה את השאלה: מהו הדבר שיש לו ערך? האם זו היצירה, או שמא זהו שמו של היוצר שלה? במילים אחרות: האם לסלבריטאות יש ערך?

התשובה כמעט מובנת מאליה – כמובן שלסבריטאות יש ערך, וערך מכריע.

אלא שזו לא התשובה היחידה, כי לכל אמן מצליח יש עבודות שנחשבות יותר, מהבחינה הכלכלית כמובן, ועבודות אחרות שנחשבות פחות, ויש מישהו או דינמיקה כלשהי, שקובעים את הערך הזה. הסיבה הרשמית היא כמובן הערך האמנותי שלהן.

לא כל הסוגים של יחסי הציבור זהים ביכולת שלהם לתת ערך ליצירה. יש סלבריטאות שנחשבת יותר בין האספנים ובין אלו שקובעים ערך אמנותי או כלכלי ליצירה, וסלבריטאות שנחשבת פחות. למשל, סלבריטאות בפייסבוק אינה נחשבת די כקובעת ערך כלכלי או אמנותי. הסיבה היא שתגובות לשיתופי צילומים בפייסבוק קשורות קשר הדוק ליחסים שיש ליוצר עם גולשים אחרים, לפעמים אפילו יחסי קח ותן (לייקים) יותר מאשר לאיכות הצילומים, ומשום שהמגיבים אינם אנשי מקצוע שדעתם נחשבת.

ערך הצילום

אם כך: איך אני יכול לדעת עד כמה הצילום שלי טוב? האם יש איזה שהוא מדד אובייקטיבי? ובעיקר, מה שמעניין את האדם הפשוט או את היוצר המתחיל – אם אני לא אמן מוכר, האם יש דרך לקבוע את איכות הצילום שלי במנותק מערכו הכלכלי, ולכן גם במנותק מיחסי הציבור שלי?

התשובה היא שזה אפשרי, באופן חלקי, על ידי העמדתו לשיפוט אובייקטיבי. אז בואו  ונדבר לרגע על תחרויות צילום. יש הרבה כאלו – וכדאי לזכור שרובן הן עסק כלכלי. רובן גובות תשלום עבור כל צילום מתחרה, ויש פער גדול בין סך כל ההכנסות לבין סכום הפרסים. בכל זאת – לרובן יש גם יומרה אמנותית ושופטים שהם אנשי מקצוע, ובתחרויות המשמעותיות – אוצרים ומבקרי צילום נחשבים ואפילו צלמים יוצרים בעלי שם. מסיבה זו, תחרויות צילום נחשבות הן גם מושכות יותר משתתפים, וגם רמת עבודות הצילום המוגשות ורמת השיפוט הן אכן מאד גבוהות.

בכל תחרות צילום יש מספר קטן של זכיות – בדרך כלל עד שלוש לכל קטגוריית הגשה. מאד קשה לזכות בתחרות שהופנו אליה אלפים או עשרות אלפים של צילומים, שבהם הרבה מאד צילומים מאד מאד טובים, מה שהופך את הצילום שלכם לאחד מבין רבים מאד. גם אם הצילום שלכם מאד טוב, אזי פרט למקרים יוצאי דופן שבהם היצגתם צילום שהוא באמת מתבלט בנושא שלו או באופן היצירה שלו, ההחלטה על צילום זה או אחר כצילום זוכה היא די שרירותית. ‘על הקשקש’, כמו שנהוג לומר.

בנוסף לזכייה בפרס, צילומים רבים זוכים להבלטה גם בעזרת התואר ציון לשבח,  בין אם הכותרת היא “איזכור של כבוד” או “מועמדות לזכיה” (תלוי בתחרות). תחת הכותרת הזו נבחרים כעשרה אחוזים מכלל הצילומים. זכיות אלו מספקות את תחושת הערך לקהל רחב מתוך המשתתפים בתחרות, ונותנות להם מוטיבציה להמשיך ולהגיש צילומים בתחרויות הבאות.

צילום שהוגש לתחרות צילום אחת, וזכה בה לציון לשבח.

אם זכית, אז זכית. זו בהחלט אמירה שיש לה ערך, שבצידה גם אמירה אמנותית על הצילום וגם מידה של סלבריטאות. בעיקר אם הצילום שלך זכה להיות זוכה התחרות כולה, שזו קטגוריה נוספת ומשמעותית יותר. אבל אם לא זכית, או אם זכית “רק” בציון לשבח –האם זה אומר שהצילום לא מספיק טוב? האם לוותר עליו להבא?

לא כל כך מהר. תמיד כדאי לזכור דוגמאות של ספרים רבי מכר שזכו לדחיות רבות עד שיצאו לאור. הספר מילכוד 22, שהיה מהספרים הפופולריים ביותר אי פעם, זכה למספר הדחיות הסימבולי – 22, הארי פוטר זכה ל- 12 דחיות לפני שנמצאה ההוצאה לאור שהחליטה לפרסם אותו, ועוד כהנה וכהנה. – אז איך יודעים?

אחת התשובות הענייניות להבנת ערכה של יצירה  היא – תשומת הלב שהיא זוכה לה מאנשי המקצוע. למשל, צילום שזכה בציון לשבח (לפחות) ביותר מתחרות אחת, פרושו של דבר שתשומת הלב שהוא זכה לה חורגת באופן משמעותי מהסטטיסטיקה, ולכן היא בעלת ערך. בודאי שעוד יותר כך כאשר צילום זוכה בכמה פרסים.

הצילומים של הפוסט הזה

צרפתי לפוסט הזה שתי עבודות צילום שהגשתי לשתי תחרויות צילום בינלאומיות שונות וזכו בציון לשבח בשתיהן (כל אחת מהן הוגשה אך ורק לשתי התחרויות שבהן היא זכתה). לכן, סטטיסטית, אלו הן עבודות צילום מוערכות. מתחת להן צילום שהוגש פעם אחת, ולכן עמד רק פעם אחת במבחן וזכה בו (לכן, עם סיכוי גדול יותר לזכות בו באקראי מאשר  שני הצילומים הראשונים). והצילום התחתון הוא צילום שהוגש לשתי תחרויות שונות, ולא זכה באף אחת מהן. אני לא מבקש מכם להיות שופטים, אבל אתם בהחלט יכולים לתהות: האם הפער באיכות הוא משמעותי?

צילום שהוגש לשתי תחרויות צילום ולא זכה באף אחת מהן. הפער הדק?

אם אתם מאמינים בצילום שלכם וחושבים שהוא טוב, המשיכו בקו שלכם. חשוב שיהיה לכם הביטחון להאמין בעצמכם. אולי אין חשוב מזה. צילום יכול להיות יצירת אמנות מעולה גם אם אין לו ערך כלכלי וגם אם לא זכה לתשומת הלב שאולי הוא זכאי לה. כדאי לשים לב לסימנים שיכולים לחזק אתכם בהערכה של היצירה שלכם, אבל אל תשכחו שלצילום יש תמיד גם את הפונקציה הראשונה שלו – היצירה היא כלי הביטוי שלכם. ככזו היא צריכה להיות הערך המשמעותי ביותר עבורכם שימשוך אתכם ליצור עוד ועוד.

והערת שוליים קטנה ומשמעותית מאד: עסקתי כאן בשאלה אם צילום הוא טוב, ולא אם צלם הוא טוב, שזו שאלה נפרדת לחלוטין, ולא אליה כיוונתי את הפוסט הזה. עם זאת, בדיוק כדי לדעת את זה, אנשים הולכים לבתי ספר לאמנות ולצילום – כדי להתחכך באנשים שיש להם דעה נחשבת, ללמוד את דרך המבט שלהם, וגם כדי לקבל דעה אובייקטיבית שהיא משוחררת מאינטרסים. זה קל יותר במוסדות הלימוד האיכותיים ביותר, שיכולים להרשות לעצמם לספק ביקורת עצמאית, דעתנית, ולפעמים גם חריפה ובוטה, מבלי לחשוש למחיר הכלכלי הכרוך ברתיעה של תלמידים מביקורת. מצד שני, זה גם המקום שבו דעה חיובית על היוצר או היוצרת מצד מורים שלדעתם יש השפעה, תוכל לדחוף אותו או אותה במעלה הדרך.