טניס שולחן מאפשר צפי ותכנון מוקדמים של צילום הספורטאים. זהו ספורט מהיר, אבל מוגבל בשטח הפעולה שלו. יש בו “טקסים” מובנים ותנועות שחוזרות על עצמן מדי פעם, בתדירויות שונות, עד שניתן להתכונן אליהן מראש, לפני תוספת הגורמים האקראיים כמו מיקום מדוייק של הכדור.
סידרת הצילומים הנוכחית מציגה את החוויה הדינמית המיוחדת שזכיתי לה בעת צילומי ליגת הרוגבי על כסאות גלגלים, שבה מתערבבים זה בזה התנועות החדות והמהירות, כסאות הגלגלים הקשוחים, הכוח, האלגנטיות, מרוצת השופטים והשופטות מצד לצד ומחוות השיפוט שלהם, והכדור הירוק-לבן שנע ללא הפסק מצד לצד.
בעת תחרות אליפות הארץ לרכיבת אופניים באולם, ועם אישור כניסה לכל מרחב הולודרום, ניצלתי את ההזדמנות הראשונה שהיתה לי לחקור את האסתטיקה המיוחדת של הולודרום הישראלי.
שוב עמדתי, כצלם, אל מול ההבדל ב”מקום” – ההבדל שבין צילום במרחב הפתוח לעומת צילום במקום המובנה, המוגדר, של הספורט התחרותי, עם הגבולות הברורים שלו, ועם האסתטיקה השונה והמיוחדת שלו, ועל הכללים של “מקום” שמחוייבים להם, בספורט התחרותי, קודם כל המתחרים, ורק מעט פחות מכך גם אני, כצלם.
רוגבי בכסאות גלגלים הוא לא מה שאתם יכולים לדמיין. זהו ספורט טקטי מאד, אגרסיבי מאד, ודינמי מאד. כך הוא נראה בעין המצלמה!
תחרות בדמינטון לנכים היא תחרות ספורט שבה הנכות יכולה להיראות או שלא להיראות בצילום. אם כך, איך בונים את הסיפור הצילומי? הפוסט הזה הוא המשך לשאלה שנשאלה בפוסט הקודם שלי: איך מצלמים ספורט נכים?
הצילומים שצולמו כאן הם צילומי טורניר בדמינטון לספורט נכים שהתקיים בבית הלוחם, דצמבר 2021.
הערות אחרונות