שלומי סויסה מקפיץ את הכדור באויר.

בחמישה בינואר, 2022, צילמתי את משחקי גמר אליפות בית הלוחם, תל-אביב, בסנוקר. בתחרות על המקום הראשון ניצח רועי בסון את בועז יסייה, ובקרב על המקום השלישי ניצח חנוך בודין את שלומי סויסה.

איך לצלם ספורט נכים? על מה לשים את הדגש? האם להראות את הנכות שלהם כדי שהצילום יהיה בעל משמעות ואמירה המיוחדים למצולמים שלי? האם יש ערך ומשמעות לצילום ספורט נכים כאשר הנכות אינה נראית לעין, או למצלמה? ואם כן להראות אותה, איך לשמור על כבודם של המצולמים?

ואולי…

אולי בכלל השאלה על הצורך בשמירת כבודם של הספורטאים היא שאלה שהיא מיותרת לחלוטין – היות שכבודם הוא שם, שריר וקיים, כפי שהוא קיים לכל אדם באשר הוא אדם. כל אדם הוא אדם, כפי שהוא וכפי שהוא אינו, וכפי שהיא, וכפי שהיא אינה, וכל היתר אינו אלא קלישאות ומוסכמות.

צילמתי בעבר אנשים בעלי מוגבלויות, צילומים שהיצגתי בתערוכה ‘נעים ברוח’ שיצרתי עבור בית שניאור, מרכז פעילות רכיבת אופניים של מרכז אתגרים בפארק הירקון (ראו את הגלריה כאן). שם למדתי להותיר מאחורי את כל הדעות הקדומות שהיו לי. למדתי ששמחת החיים של הפעילים במועדון היא היא כבודם.

ספורט פאראלימפי תחרותי מוסיף למשתתפים בו גם את מימד התחרותיות, שלעיתים היא עזה לא פחות מזו של אתלטים בריאים. כי  בספורט תחרותי כמו בספורט תחרותי – אין גבולות לאדם, גבר או אשה, ברצונו או ברצונה להצליח, ואין גבולות לאדם, אשה או גבר, ברצונה או ברצונו לנצח, ובעיקר, בספורט תחרותי, אין גבולות למיומנות ולנחישות.

חנוך בודין בפעולה

חנוך בודין. הרבה נאמר ונכתב עליו. לא יכולתי שלא להתפעם מהמיומנות שלו בשימוש בתותב היד שלו בספורט עדין ומדוייק כל כך כמו ביליארד.

זוכה התחרות, רועי בסון, הזכיר לי מישהו. מאד הזכיר לי מישהו. לקח לי שבועיים לחבר את הקצוות, ולראות את הדמיון בפנים, בביטחון העצמי וביציבה שבינו לבין הכדורגלן כריסטיאנו רונלדו. האם זה רק אני?

רועי בסון, אלוף הטורניר.

רועי בסון בפעולה.

בועז יסייה בפעולה, רועי בסון מאחוריו.

בועז יסייה בפעולה.

שלומי סויסה בפעולה.

חנוך בודין ושלומי סויסה.

שלומי סוסיה בפעולה.