שנת 2020 כלאה אותנו בבית לשעות, לימים ולחודשים. היא יצרה געגוע, אבל גם הזדמנות לצילום אחר. הנה מספר צילומים אצלי, בבית, בהם באים לידי ביטוי שני הדברים גם יחד.

הצילום המוביל של הפוסט הזה הוא פרוייקט צילומים מתוך רכבות דוהרות שנגדע באיבו בשל הסגרים והמגבלות. ראו את הגלרייה:  ‘ללא מעצורים‘.

הנעליים שנשארו בסגר הראשון מיותמות על השטיח.

טבע דומם. את יונק הדבש הזה קניתי בהרי האפלאשים בארצות הברית.

טבע חי. בעת שהתבוננתי בצילום של העמוד הניצב בביתי מאחורי גבי כשאני ליד המחשב, עלה אל המסך עכביש הקרוי Hasarius adansoni, זכר. לעכבישים קופצים (קרי: ממשפחת הקופצנים) יש נטייה לנסות ולצוד את הסמן שלי שנע על המסך. המין המיוחד הזה, הנפוץ על קירות, מעורר בי זכרונות של ילדות, כי אספתי אותם מהקירות וגידלתי אותם בצנצנות זכוכית. את הצילום הזה יצרתי בעזרת מצלמת הטלפון הנייד שלי.  

אולי יש משמעות לכך שבתקופה הזו הטבע שחדר אל ביתי נראה עצום וגדול, וחסר פרופורציות. אולי גם זה סמל לגעגוע.

בתקופה הסגרירית הזו למדתי מחדש לספר את עצמי לבד. בפעם האחרונה שנהגתי לעשות זאת, זה היה כאשר היה לי שיער גלי שהגיע לי עד לכתפיים.

יצירת הצילום הזה אולי לא מובנת מאליה. יצרתי אותו בעזרת שילוב של שתי מצלמות בו זמנית – כאשר מצלמת המחשב שלי מצלמת אותי מצלם את שני מסכי המחשב שלי, ומקרינה אליהם את מה שהיא רואה, בעת שאני מצלם אותם עם מצלמת הקנון שלי.

מעגליות בהסבר? כמובן. הרי כך בנוי הצילום הזה.