צילום בשחור-לבן: האם זו אמנות?
האם צילום הוא אמנות?
בשאלה הזו אחזור ואדוש בבלוג שלי, והתשובה תהיה תמיד כן בכל פעם. במרכזה המואר של כל גלריית צילום, ולפעמים דווקא באיזו פינה חשוכה שלה, מרחפת השאלה: באיזה מצב מפסיק צילום להיות צילום והופך ל”משהו אחר”? ובעצם, מהו אותו “משהו אחר”? השאלות האלו מעניינות, ומעניין לדון בהם, כי הן קשורות גם לשאלה המשמעותית: ‘מדוע אנחנו מצלמים?’
אמנות מוגדרת בדרכים שונות. אני עצמי נתתי פעמיים הרצאה במוזיאון ישראל על ‘האבולוציה של האמנות’, ועל התפקיד החברתי שלה במרחב שבין התקשורת הבין-אישית לתקשורת ההמונים. נקודות מבט שונות מספקות הגדרות שונות, וכדי להביע את מחשבותי בעניין זה אקח לעצמו את החרות להשתמש בהגדרות השונות, על פי הצורך. אחרי הכל, זהו הבלוג שלי, ולכן זו גם הזכות שלי, נכון?
כך או כך, כשאבחר הגדרה כלשהי, תצטרך להיות לה הצדקה. הפעם, לצורך הפוסט הזה, אני משתמש בתאור הרחב של אמנות שנובע משלוש הגדרות שונות: ייצוג, לפי אפלטון: השכפול (mimesis) של משהו שהוא יפה או בעל משמעות; ביטוי, לפי Caspar David Friedrich: התחושה של האמן היא החוק שלו; צורה, לפי קאנט (ואם לדייק – יופי): מה שעונה לקרטוריונים של אסתטיקה ושיפוט של “יופי”. עכשיו, לאחר שעשיתי את ההקדמה הארוכה הזו, בואו נצלול אל תוך יצירה של צילום יחיד שבחרתי כדי להסביר את כל אלה.
מאז שהתחלתי לצלם אירוסים בטבע, הייתי מודע לעמידות ולפגיעות שלהם. הדימוי המוביל של הפוסט הזה (למעלה) צולם במסע הצילום הראשון שלי אל האירוס ההדור, באביב 2011.
למה בחרתי בשחור-לבן?
משום שהוא מדגיש את הדאגה שלי לאירוסים כתוצאה של השפעת האדם. כאשר ישבתי עם הפרח היפה הזה על המדרון הבחנתי שבשמורה היה מספר קטן בלבד של צמחי אירוס הדור בשמורה שנועדה לשמר אותו, ואשר אינה יותר מאשר מתלול גבעה באורך של כ-300 מטרים. הייתי מודע גם להרס בית הגידול הטבעי על-ידי האדם בכל האזור שמסביב לשמורה. אם לשפוט לפי האתר הארכיאולוגי הסמוך, משך ההפרעות הללו כנראה עתיק באזור זה כתרבות האנושית עצמה.
בסביבות אחת בצהריים הצבתי את המצלמה שלי על חצובה, וציפיתי שהאדם המודרני יראה נוכחות על הכביש. נזקקתי לכ- 8 דקות, 6 מכוניות ו- 40 צילומים כדי להשיג שאת מה שרציתי. בזמן זה ענן נע וכיסה את כל הנוף, מה שהפך את התמונה לשטוחה. כפי שהתברר אחר כך, העובדה הזו שירתה אותי טוב לגירסת השחור-לבן. הנה הצילום כפי שהיה, ללא כל עיבוד (כלומר, מבלי להשתמש אפילו בטיפול ברירת המחדל של לייטרום), פרט לחדות הנוצרת בעזרת Bicurbic sharper בעת הקטנת התמונה בפוטושופ להצגתה כאן.
הפרח מדהים, אבל בהחלט ניתן היה לשאוף ליותר הן בעושר הצבעים, והן ביחסים החזותיים שבין הפרח למכונית. כפי שהוא, לא מדובר בתוצאה שהיא יותר מאשר צילום “בסדר”. עם זאת, ידעתי מראש שצילום זה ידרוש יצירה של שחור-לבן. בבית, העברתי את הצילום לשחור-לבן פשוט על ידי בחירת הערוץ הכחול (העתק-הדבק).
האפקט היה מיידי. החיישן הכחול הוא עיוור לצהוב, ולכן כל משטחי הפריחה הצהובים הפכו לשחור. ירוק, בהיותו עשיר בצהוב, הפך לאפור כהה. מה שנשאר בהיר ומואר היו האובייקטים הלבנים והבהירים, שהם האיריס, המכונית, הכביש ודרך העפר שמאחוריו, והגבעות המוארות במרחק, מעבר לענן. כל מה שנותר לי לעשות היה לעמעם מעט מהלבנים, להאיר מעט את משטחי הצמחיה כדי לקבל בו מרקם, להתאים ניגוד ולסיים עם חידוד מקומי היכן שנדרש. כשעשיתי את הפרוצדורה הפשוטה הזו, השגתי את המתח שאותו חיפשתי להציג.
האם זו אמנות?
הדימוי משכפל משהו יפה או משמעותי, ולכן מספק את הדרישות של אפלטון. אבל הוא עושה זאת בשחור-לבן, שאמנם נאמן לצורות שבטבע, אבל מסלף את הצבעים האמיתיים שלו. עם זאת, שחור-לבן עושה עבודה טובה יותר בהצגת הסיפור שרציתי לספר ובביטוי של התחושות שלי, מה שממלא אחר דרישות התנועה הרומנטית באמנות (זו שמייצג פרידריך). והנה, הגענו אל הדרישה המתעתעת יותר של קאנט, שהיצירה תהיה אסתטית. האם הדימוי הסופי יפה? – הצילום הזה זכה לציון לשבח (finalist) בתחרות הצילום 5th Pollux Photography Contest. זו אינה הוכחה, אבל אני מקווה שזה אומר שהדרישה של קאנט מתקיימת, לפחות בחלקה.
האם זה צילום?
השאלה הזו אינה טפשית כלל כפי שהיא נשמעת. האם זו ‘אמנות מבוססת צילום’ (מה שאולי נגדיר בפעם אחרת)? אחרי הכל, אי אפשר להתייחס בביטול אל העובדה ששיניתי לחלוטין את הצבעים המקוריים של המרחב שצילמתי. יחסית לפעולה הזו, המשמעותית כל כך בהשפעתה על התוצאה הסופית, כל מניפלציות הפוטושופ האחרות שהשתמשתי בהן נראות זניחות.
העניין הוא שאני חושב שהסיבה היחידה שבגללה אנשים יוותרו לי על שינוי צבע כל כך מסיבי בהגדרת העבודה הזו כצילום, היא העובדה הפשוטה שצילום נולד, ובילה חלק גדול מילדותו וחלקים משמעותיים מנערותו ובגרותו, בצילום שחור-לבן, כך שצילום מונוכרומטי הפך להיות טכניקה שהיא לגמרי מקובלת, עד שאפשר אולי אפילו להתייחס אליה כאל ‘טכניקת הבית’ בצילום.
אלא שהשתמשתי רק בערוץ הכחול של הצילום, מה שאומר, לכאורה, שלא נתתי מספיק מקום לייצוג שווה ליתר הצבעים בצילום. עד כמה מהוה העובדה הזו בעיה? יהיו אולי אנשים שירגישו שלא בנוח עם זה. אני לא נמנה עימם. האם אנחנו צריכים להישאר נאמנים לאופן שבו צבעים מסויימים, או אפילו שחור ולבן, באו לידי ביטוי בתקופת הצילום בפילם?
ראשית, אלו באו לידי ביטוי באופן שונה במוצרי פילמים שונים שהדגישו רוויה וצבע באופן שונה. שנית, צלמים בתקופת הצילום בפילם, ואני בכלל זה, השתמשו בפילטרים צבעוניים בעת הצילום בפילם שחור-לבן כדי לשנות בו את גווני האפור. השימוש המקובל ביותר היה להכהות את השמיים בעזרת פילטר צהוב, כתום או אדום, בהתאם לעוצמת האפקט הרצוי. צלמי אופנה שצילמו בשחור-לבן השתמשו בפילטרים כדי לשנות את גווני האפור בבגדים, וכל זה עוד לפני שנדבר על הקסם שגילינו בסרטי האינפרא-אדום. לכן, ממש לא איכפת לי איך יקראו לזה. אני פשוט אוהב את הכלים שבעזרתם אני יכול ליצור אמנות. את האמנות שלי. אני אמשיך לקרוא לזה ‘צילום’.
הערות אחרונות