הנחיתי סדנה קצרה בתל-אביב תחת הכותרת ‘צילום בצהרי יום’.

מרבית הצלמים נמנעים מלצלם בצהריים. כאשר השמש קרובה לזנית (90 מעלות, למעלה) הצל קצר, והאור ניגודי מאד. סטיב מק’רי, אחד מצלמי הצבע האהובים עלי, שאתם בודאי מכירים את צילומו של הנערה האפגנית ירוקת העיניים שפורסם בנשיונאל ג’יאוגרפיק, אמר באחד מהראיונות שלו: “אני תמיד לוקח הפסקה, או נכנס פנימה באמצע היום, כאשר האור הוא הבהיר ביותר, ואז שב החוצה עד שאני מאבד את אור היום האחרון.” במשך שנים ארוכות מק’קרי צילם בעזרת שקופיות צבעוניות, בעלות טווח דינמי מוגבל ושאינן מסתדרות עם חשיפה לא מדוייקת. כמי שהשתמש במשך כעשרים שנה בפילם הנפלא והמאד לא רגיש, קודכרום 25 (כלומר, ISO=25), אני יכול להתחבר להצהרה הזו של מק’רי. ועדיין, מרבית הצלמים נמנעים מצילום בצהרי יום, ואינם מתפתים בקלות על-ידי העובדה שהחיישנים הדיגיטליים הרבה יותר סלחניים מהפילם, ועם טווח דינמי גדול יותר.

אלא שבעיני, זמן צהריים, ובעיקר כזה של הקיץ הישראלי חסר העננים ועם השמש הגבוהה, הוא הזדמנות לדיאלוג גרפי מיוחד בין האור לבין הצל שלא תמצאו בשום זמן אחר. זו היתה הסיבה שבגללה רציתי שמשתתפי הסדנה שלי יחוו ויבחנו, בעזרתי, את האפשרויות הטמונות בצילום בצהרי יום.

בחרתי לסדנה את חוף הכלבים של תל-אביב בשלהי חודש יולי, כשהשמש קרובה לזנית ככל שזה אפשרי בתל-אביב. השמים מעט יותר מעוננים מהצפוי, מה שמדי פעם החזיר את משתתפי הסדנה להרגלים ישנים. עם זאת, היה די זמן של אור צהריים מלא וחסר עננים, כדי שכותרת הסדנה תצדיק את עצמה.

במהלך הסדנה הייתי בעיקר עם משתתפי הסדנה, אבל התפניתי מעט, ובעיקר בעשר דקות ההליכה שלי אל האופניים הישנים והנאמנים שלי בסיומה, כדי לצלם מספר צילומים משלי.

בסוף היום ישבתי לעבד (קרי: לעבור דרך לייטרום-פוטושופ כדי ליצור דיוק באור, בצבע, בניגוד ובחדות) חמישה צילומים. כאשר התבוננתי בחמישה צילומים אלה, הופתעתי לגלות שיש להם קו משותף אחר: בדידות, פגיעות ונחישות. האם הייתי כל כך גלוי?

אודות הצילום המוביל, צילום הנעליים האדומות

בדרכי לאופני ראיתי מעבר למעקה את הנעליים האדומות, והתחלתי לקמפז (לחפש את העימוד והמיסגור הנכונים). במהלך שתי הדקות שלאחר מכן דברים התרחשו במהירות אל מול המצלמה שלי, והמשכתי להתאים את המיסגור הנכון בהתאם. בחור הגיע ולקח משהו שהיה בתיק שמתחת למטריה, הוא עזב ואז הגיעה הנערה הזו עם כלבה, עצרה שם לרגע, כאילו היא ממתינה לאוטובוס שיגיע, ועזבה. זוג הנעליים האדומות, זוג הסנדלים הלבנים, המים, החול הרטוב המחוק והחול היבש מצולק העקיבות נשארו, ואני המשכתי בדרכי.

ענן הטיל את צילו על המדרון והפסל שמעל לחוף, הכהה אותם ואיפשר לי ליצור ניגוד ביניהם לבין השמים הכחולים והענן הלבן.

מסגרתי את התמונה בתוך עינית המצלמה, וצילמתי מספר צילומים, מניח לגלי הים לשנות במהירות את הקומפוזיציה. בחרתי מהן בתמונה זו בשל הקווים המובילים שלה.

מהמעקה של נמל תל-אביב למטה, אל חוף הרחצה. במבט מלמעלה, צהרי היום יוצרים אור אחיד ומופלא על אובייקטים המונחים אופקית. השמש הוסיפה זהרורי אור רבים שריצדו במהירות על פני המים, ורקע משורטט בקווי אור על החול שמתחת.

בחום היום סירת המפרש ירדה מדרגה במעקה, ועצרתי למסגר ולצלם.