לפני יומיים צילמתי מספר צילומים בבריכת דגים בגן העוטף את מוזיאון פתח-תקווה לאמנות. בבריכה שחו מספר דגי אמנון. כדי ללכוד נכון את התנהגותם ותנועתם במים, השתמשתי בחצובה ויצרתי מספר רצפים של צילומים מהירים. בבית, על המחשב, מיזגתי בפוטושופ כל רצף, כדי ליצור מכל אחד מהם תמונה אחת. במבט מקרוב תוכלו בקלות לראות מכמה צילומים נוצרה כל תמונה, פשוט, על ידי ספירת הנקודות.

כל אחת משלוש התמונות בפוסט הזה היא שילוב של צילומים שפרסו את הזמן במהלך 2-4 שניות.אני משתמש במושג “פרסו” את הזמן, כי כל צילום אינו “רגע” בזמן, אלא פרוסה של חתך זמן מסויים שיש לו עובי מסויים, בין אם הוא אלפית השניה, או 20 שניות. כאשר זמן החיתוך הוא קצר והתנועה בתוך הצילום איטית, הצילום נראה כאילו הוא חסר תנועה, וכל תנועה שהיתה בו “קפאה”. ככל שמשך החיתוך הוא ארוך והתנועה שהיתה בתוך מסגרת הצילום מהירה, כך כל צילום, או פרוסת זמן מצולמת, מראה מריחה של התנועה בתוכו. לעיתים קרובות – זו הדרך שבה נוהגים להציג תנועה בצילום.

בחרתי לעשות זאת אחרת. במקום ליצור פרוסה “רחבה” של זמן, שבה תוצג התנועה של הדגים ושל המים על ידי מריחה שלהם על המסך, בחרתי ליצור רצף של תמונות “קפואות”, כלומר, שפרוסות הזמן שלהם קצרות, ולהדגים את התנועה על ידי טכניקת חיבור שלהם, שפיתחתי לצורך היצירות שלי בעזרת פוטושופ. בטכניקה הזו יכולתי לשמור את חדות הניראות של מרבית האובייקטים שלי, כולל את זו של האובייקטים שבתנועה, ובה בעת לשמור את תחושת התנועה, שבדרך כלל מודגמת בצילומים בעזרת חשיפה ארוכה.

האם זהו ייצוג אמיתי של המציאות?

התגובה המיידית, האוטומטית שלי לשאלה הזו היא: למי בכלל איכפת?

אלא שצריך להודות על האמת: התשובה הזו מתחמקת מתשובה עניינית. כי השאלה “מהי המציאות?” ו”איך אפשר לייצג אותה?” הן שאלות חשובות מאד מחד, אבל גם חמקמקות מאד מאידך. באופן רגיל, אנחנו משתמשים בחושים שלנו כדי לקלוט שבבים של המציאות כדי לבנות מהם תמונה שנראית לנו הגיונית. ועדיין, לעיתים קרובות אנחנו מחמיצים אובייקטים שחלפו לנגד עינינו או משום שהם נעים בה לאט מדי או מהר מדי מכדי שנוכל לקלוט אותם, או משום שחלק גדול מהעובדות ומהאובייקטים שכן ראינו, פשוט לא נרשם בזיכרון שלנו.

הן חשיפה איטית, והן סידרה של מקטעי צילום כפי שיצרתי כאן, אינם רושמים את המציאות באופן שבו אנחנו באמת רואים אותה. ועדיין, אנחנו יכולים לראות סידרה של צילומים “קפואים”, כמו כאן, וליצור מהם ניחוש הגיוני למדי של המציאות שהתחוללה בפרק הזמן הזה של 2-4 שניות שבהן הן צולמו, כאשר אנחנו משלימים במוחנו את הפערים שבין הצילומים.